רמי פינצ'ובר
הרצאה על האדם המקריב
שנברא בצלם ליום הזכרון לגיל בדיחי, ניסן תשס"ד
בשבת שעברה סיימנו לקרוא בספר שמות ובכך תמו עיקר
סיפורי התורה ואנו נכנסים לחלק היותר מעשי של התורה.
בשבת הקרובה נתחיל לקרוא בתורה בספר ויקרא את
פרשת ויקרא, שעיסוקה העיקרי הוא נושא שלכאורה רחוק מאתנו מרחק של כ 2000 שנה -
הקורבנות. אחרי פתיחה פורמלית קצרה, הפרשה פותחה באופן סמלי במילים: "אָדָם כִּי יַקְרִיב
מִכֶּם קָרְבָּן לַה''"(ויקרא
א 2).
פסוק זה מעורר אצל הפרשנים, שתי בעיות לשוניות.
האחת: מדוע נבחרה המילה אדם לפתוח את ספר הקורבנות? והשניה: מה תפקידה של המילה "מִכֶּם"? למה לא נאמר באופן
פשוט והגיוני: "איש או נפש כי י/תקריב"
כפי שמופיע בהמשך הספר פעמים רבות. המדרש (ויקרא רבה, ב ח עמ' מו) משיב לשאלה
הראשונה: "אָדָם -
זה לשון חיבה ולשון אחווה ולשון רֵעות". לפתיחת ספר מצוות
חמור סבר נבחרה המילה אָדָם, בשל היותה מילה המשדרת חיבה אחווה ורעות. על
השאלה השניה עונה האברבנל: "'מִכֶּם':
"שמהם ומעצמוּתם יהיה הקורבן, לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני
ה".
ועדיין נשארת
השאלה הגדולה בעינה מדוע אָדָם? לי נראה שאנו נרמזים כאן רמז עבה, שמחזיר
אותנו לתחילת החלק הסיפורי שבתורה, סיפור בריאת האדם בתחילת ספר בראשית וכך נאמר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים
אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ
אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם הִבָּרְאָם: וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה
וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:
מפסוקים אלו
אנו לומדים שאדם הוא ייצור שנברא בצלם ובדמות אלוהים. אך מהו "צלם אלוהים"? מדובר בשתי מילים
שקולמוסים רבים נשתברו בעטיין וגופי תורה ומחשבה תלויים בהן כ"הררים התלויים
בשערה", מאז ימי המקרא, דרך ימי המשנה, התלמוד וימי הביניים ועד ימינו.
מהחלק האחרון
של הקטע שקראנו, ברור שמדובר בדמיון פיזי - בין אדם ובנו שת ומכאן המסקנה הברורה:
שת נולד בצלמו ודמותו של אדם, בדיוק כמו בחלק הראשון של הקטע שבו קראנו: שאביו אדם
נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים. ומכאן שגם בני האדם - זכרים ונקבות – דומים דימיון
פיזי ממשי לאלוהים. וכדבריו של שולם, אין ספק שהפשט הוא: "צורתו הגופנית והמוחשית של האדם
נמצאת ביחס מסוים לדיוקן הראשית שלה, יהיה אשר יהיה". (גרשום שלום, "פרקי יסוד
בהבנת הקבלה וסמליה" עמ' 154).
כך בסוף סיפור
בראשית, אולם אם נחזור ליום השישי, יום בריאת האדם נקרא כך:
וַיֹּאמֶר
אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ
עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו,ֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
בָּרָא אֹתו,ֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים,
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁה,ָ
וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל
הָאָרֶץ:"
מפסוקים אלו
אנחנו לומדים שתי תכונות שמייחדות את האדם מול שאר הנבראים והן הדמיון שבין האדם
ליוצרו, התכונה הראשונה: תכונת השליטה, הרדיה וכיבוש הטבע והתכונה השניה: יכולת
היצירה, ובאופן ספציפי יותר - בריאת צאצאים בדמותו ובצלמו של אלוהים.
אני רוצה
להפנות אתכם לפסוק נוסף, שיוסיף לנו מימד נוסף למשמעות המילים צלם אלוהים. אחרי
שאדם וחוה אוכלים מעץ הדעת טוב ורע ומממשים את תכונת השליטה בטבע, אך בניגוד לצווי
מפורש של אלוהים, שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אלוהים אומר ליועציו במרומים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב
וָרָע."
אלוהים מעיד שהאדם בעצם מרידתו והפרת הצו האלוהי וכתוצאה מאכילתו מעץ הדעת טוב ורע
- נעשה כאלוהים. והשאלה היא: האם אכן, כך הוא הדבר?
לאחר המעשה,
אלוהים מחפש את אדם בגן עדן ושואל אותו שאלה מפורסמת: וַיִּקְרָא ה'
אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?
את פשר שאלת
האלוהים אני רוצה לפתור, בעזרת סיפור חסידי על ר' שניאור זלמן מלאדי (רש"ז)
מייסד חסידות חב"ד, בעקבות מרטין בובר (דרכו של אדם על פי החסידות).
רש"ז ישב
בבית האסורים בפטרבורג, בגלל מלשינות של אחד ממתנגדי החסידות. פעם אחת, בא ראש
הבולשת הצארית לחוקרו ורש"ז היה שקוע במחשבות קדושות ולא שם ליבו לחוקר.
החוקר שהבין כי הוא נמצא במחיצת אדם קדוש, במקום לחקור אותו, החל לשאול אותו שאלות
שהתעוררו אצלו, בעקבות קריאה בכתבי הקודש. וכך שאל: "היתכן שאלוהים היודע
הכל, שואל לאדם "אַיֶּכָּה"? השיב לו הרב:
"מאמין אתה בכתבי הקודש שהם נצחיים ונאמרו לכל אדם שבכל עת ובכל דור?"
השיב לו החוקר: "מאמין אני בכך". אמר הצדיק: "הוא הדבר שהקב"ה
קורא לכל אדם בשכל זמן ועידן: אייכה, היכן אתה בעולמך?"
החוקר התכוון
לשאול את רש"ז, מה משמעות קטע מסיפור החטא של אדם הראשון, אך תשובתו של
רש"ז מתנתקת לחלוטין מהסיפור המקראי ומתיחסת לאדם באשר הוא אדם. לי נראה
שרש"ז שם לב שבפסוק לא נאמר "וַיִּקְרָא ה'
אֱלֹהִים אֶל אָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" אלא כתוב: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר
לוֹ אַיֶּכָּה?" ובכך הפכה פנייתו של אלוהים לכל אדם. אדם הראשון מנסה
להתחמק מן האחריות לחייו ולמעשיו ואומר לאלוהים: "אֶת קֹלְךָ
שָׁמַעְתִּי בַּגָּן ...וָאֵחָבֵא:" אדם הראשון חוטא, הוא
אינו לוקח אחריות על מעשיו, הוא חושב להסתתר מאלוהים, ובעצם הוא מסתתר מפני עצמו
וכך הוא מתרחק מאלוהים ומאבד את צלם האלוהים שבו.
מסיפור זה
למדנו, כי צלם אלוהים אינה מתת טבע, לא די בדמיון פיזי, בשליטה בטבע וביכולת
היצירה, האדם נדרש לתת, להקריב מעצמו ולקחת אחריות: לעצמו, למעשיו, למשפחתו,
לחבריו ולסביבתו וזוהי התגלמות צלם האלוהים באדם.
כן, עדיין
מהדהדים באוזני, דבריו של
כפי שאמרנו בתחילת דברינו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה''" - אָדָם –
"זה לשון חיבה ולשון אחווה ולשון רֵעות". "מִכֶּם":
"שמהם ומעצמוּתם יהיה הקורבן, לומר, שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני
ה" – ורק אז הוא ראוי להקרא אדם, אדם שנברא בצלם.
כזה היה גיל,
אדם - בעל צלם אלוהים, שלקח אחריות והקריב את עצמו, רצונו וחפצו מתוך חיבה אחווה
ורֵעות.
יהי זכרו ברוך.
פסוקים
ומילים לכבוד יום הזכרון לגיל בדיחי, ניסן תשס"ד
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן
לַה''"(ויקרא
א 2).
"אדם - זה לשון חיבה ולשון אחווה ולשון
רֵעות". (מדרש
ויקרא רבה, ב ח עמ' מו)
"'מִכֶּם': "שמהם
ומעצמוּתם יהיה הקורבן, לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה". (פירוש האברבנל לויקרא א 2).
----------------------------------------------------------
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם
בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה
בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם:
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: (בראשית
ה 1-3)
----------------------------------------------------------------
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה
אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא
אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה
בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ
וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א 26-28)
--------------------------------------------
הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד
מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע." (בראשית ג 22)
וַיִּקְרָא ה'
אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?
וַיֹּאמֶר אֶת
קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (בראשית ג 9-10)
--------------------------------------------------------------------------------------------------
גיל – לא קל להיפרד מאדם, קצין, לוחם..."
(
"הבעות הפנים, החיוך, הרצינות שבעיניים
התחברו למלים בתאום ובהרמוניה, שלא השאירו ספק – מדובר באדם אמיתי". (גור קימל, פקוד של גיל)
---------------------------------